<h1>ארחות חיים הלכ' שבת סימן רס"א</h1>
<h2>דף נז.</h2>
כל היוצ' בדבר שאינו מתכשיטו ואפשר שיפול מהרה ויוצא ויבא להביא ברשות הרבים חייב. וכן האשה לא תצא בדבר שהוא חוצץ בפני הטביל' וטעמא דמלתא דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה בשבת ושריא לה ואתיא לאתויינהו ד' אמות בר"הר ואע"פי שאין מטבילין את הכלים בשבת זהו מפני שמתקן כלי אבל הטמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר. ואיכא מאן דאמר ה"מ דאיכא למיחש בהכי במקומות שטובלו' בנהר אבל במקומות שטובלות במקואות שבתוך הבתים לית לן בה. וכתב הר' דוד בר לוי ז"ל ועכשיו פשט המנהג ברוב מקומותינו להיות הנשים יוצאות בכל אלו הדברים שקולעות בהן שערן אפי' בדברים שחוצצים בטבילה ואין מוחה בידן ג"כ בכל התכשיטין האחרים שיש לחוש דלמא שלפא ומחויא יוצאות בהדיא ויוצאות אף בדורות קדמוננו שהיו חסידים ואנשי מעשה ואין מי יערער בדבר ואפשר שהתנהגו בדברים אלו כשאר הדברים שאמרו עליהן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן דעת ר"ת ז"ל. ויש מן החכמים שכתבו שהדברים שאם מוציאין לר"הר גמורה יש בו חיוב שהדין נותן שנגזור ונאסור עכשיו לצאת אפי' בר"הר שלנו שאינו ר"הר גמורה לא תצא שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דלמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כל כך לאוסרן בר"הר שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא דלמא שלפא ומחויא וכי שלפא נמי דלמא אתי לאיתויי ד"א בר"הר. ויש נותנין טעם אחר לתכשיטין לפי שהנשים עכשיו אינן שחצניות כ"כ פי' מלשון אנשי שחץ כלומר מתגדלות מתגאות בתכשיטין לשלוף התכשיטין כ"א בבית לא בחוץ כלל לפי' לא חששו עליהן ודומה למשאז"ל מאן דרכה למיפק בכך אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. וכן אמרו אשה שריחה רע לא שלפא ומחויא הרי שסמכו הרבה על זאת החזקה וכתב הר"ז ז"ל נקטינן דתכשיטי זהב או כסף תקועין ומחוברים ברצועה או בבגד ומפוזרים לכאן ולכאן אשה יוצא' בהן ותכשיטין שהן של כסף כלן או של זהב אסורה האשה לצאת בהן. והאיש בין כך ובין כך מותר דלא שליף ומחוי מיהו מה שמיוחד לאיש לבד ולא לאשה. וכן בטבע' שיש עליה חותם מותר לאיש לצאת בו אפי' לר"הר. וי"א שלעולם איש ואשה שוין למגזר דלמא שליף ע"כ.
<h2>דף סב.</h2>
לא יצא האיש בטבעת שיש עליה חותם ואע"פי שהוא לו תכשיט דלמא שליף ומחוי והא דאמרינן בגמ' קמרא שרי ואוקי דאניסכא מידי דהוה אבנט של מלכים וטעמא דמלתא מש"ה לא גזרו בו דלמא שליף דאי שליף יפלו הבגדים שעליו ואין דרך בני אדם להתיר אזורו בשוק. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ט מותר האיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהוא לו תכשיט ואין דרכו של איש להראות. וכבר נהגו העם שלא לצאת כלל ור"ת ז"ל כתב שלא נאסרו תכשיטין באנשים לפי שדעתן מיושבת ואין מתפארים בתכשיטין ולא יבאו להראות. וכתב הר' דוד ז"ל ועכשיו שהנשים יוצאות בטבעות של קדושין ודאי דינן כטבעות שאין עליהן חותם ותכשיט הן שאותן האותיות אינו חותם כלל שלא נקראו חותם אא"כ האותיות חקוקות או הצורו' כדי שיהי' במה שחותמין בה צורתה בולט. וכן הטבעות שקבועות בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם ותכשיט שלה הן אך הנשים שיוצאין בטבעת שיש בה אבן טובה חקוקה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל אך אלה הענינים משתנים לפי הזמנים ולפי המקומות וסומכין על מה שנהגו עכשיו לעשות מהן תכשיט ולהביאם לנוי ולרפואה והמחמיר תע"ב ע"כ.
